כבר חודש אני שומר רוק
חודש באוויר.
נכון, זה לא שנה, לא הפוסט המאה ולא עשור לקיומי, אבל זה ציון דרך ראשון, ואני מקווה שלא אחרון. אז אחרי חודש, עשרה פוסטים, ואין ספור שירים ששמעתי, אני יכול להגיד שלכתוב בלוג מוזיקה זה משהו שהייתי צריך להתחיל לעשות מזמן.
לא כי אני חושב שההמלצות שלי הן מה שישנה לכם את החיים, אלא בגלל מה שזה גרם לי לעשות בחודש האחרון: לחפש עוד, לקרוא עוד, להעמיק עוד יותר, להאזין, לשמוע, לחפש, לחפור. אם אהבתי מוזיקה קודם, אם לפני כן חפרתי, חיפשתי והקשבתי, אז עכשיו זה התעצם ועלה לרמות גבוהות אפילו יותר.
וזה גרם לי להבין עוד משהו: כשתעשיית המוזיקה והפופ מטפחת מוצרים כמו ג'סטין ביבר, ליידי גאגא, ריהאנה ושאר החרא הבומבסטי והגרנדיוזי הזה, כמה זה כיף למצוא את הפנינים האמיתיות. לשים אוזניות בשלוש בלילה ולצלול לתוך פריטות גיטרה שמספרות כאב או לשים דיסק (כן, כן) שהייתי צריך להזמין במיוחד כי אף אחד לא מוכר אותו בארץ, להגביר את המערכת ולתת לסאונד למלא את האוויר ולבסים להרעיד את הקירות. ולתהות איך האנשים האלה, האמנות הזאת, נחשבים לעוסקים באותו מקצוע של אותם ביברים וגאגאיות.
ואז אני נזכר בסיבה שפתחתי בלוג מוזיקה שעיקרו רוק. כדי לתת מקום ליצירות האמיתיות, לאמנים האמיתיים, להשמיע ולשתף את המוזיקה שאני אוהב וגם לשמוע, ללמוד ולהכיר מוזיקה חדשה וטובה. להתעלם מהערוצים המקובלים, מהפסטיבלים השיווקיים ולגלות את המוזיקה הזו, שאפשר לעצום את העיניים ולתת לה לחדור ללב.
כאן גם אתם נכנסים לתמונה, חברים וקוראים יקרים. בעידן של ווב 2.0 השיתוף הוא הדבר העיקרי. שתפו אותי: הגיבו, ספרו לי מה אהבתם, ספרו לי מה לא, הכירו לי דברים חדשים, תקנו את הטעויות שלי, תנו פידבקים חיוביים.
שתפו חברים. תביאו אותם לפה, ספרו להם על קבוצת הפייסבוק שמעדכנת ומתעדכנת כל הזמן.
שתפו את עצמכם. המילים שאני שופך כאן הן הדבר המשני. קודמת להן, בדרך כלל, עבודה רבה של חיפוש ושל העדפה ושיקול כדי לתת לכם את המוזיקה שאני אוהב, שמעיפה אותי, המוזיקה, כמו שאמרה לי מישהי יקרה, ששורטת לי את הלב. תשמעו אותה. תקשיבו לה. תאזינו לה. אבל באמת.
שרטו את הלב.
לא נותר אלא להודות לך על העשרת הידע והנפש שלנו 🙂