להתראות קולדפליי
לפני שבוע בערך הודיעה קולדפליי על צאת האלבום החמישי שלה, בעל השם Mylo Xyloto (והדגישה, יש לבטא מַיי-לוֹ זַיי-לֵ-טוֹ) ב- 24 באוקטובר. בפעם הראשונה מזה 12 שנות דיסקוגרפיה של הלהקה, הידיעה הזו עניינה לי את התחת.
ברור שעכשיו אדרש להסביר. כמעט כל מבין-במוזיקה-בעיני-עצמו הקצה כבר מזמן את קולדפליי מחמת מיאוס, חקיינות, גועל ומה לא. לא אני. נשארתי נאמן לכריס מרטין ולחבריו, עד אשר הם השתינו לי באוזן בחזרה.
"אני לא יודע מי אלה, אבל כשהם יהיו גדולים הם רוצים להיות רדיוהד". זו הייתה התגובה שלי ב-1999, כששמעתי את Trouble לראשונה, והקדמתי בכמה שנים את כל שונאי קולדפליי לדורותיהם. עד היום זה השיר הפחות אהוב עליי מהאלבום הראשון של קולדפליי, Parachutes.
אני חושב ש- Parachutes זה אלבום מעולה. כמעט כל שיר בו מצוין. עשוי טוב לירית, מרגש ומעניין. אין ספק, קולדפליי ניסו להיות רדיוהד. זה לא חייב להיות דבר רע. כל אחד שואב השראה ממישהו. החידוש נובע כמעט תמיד ממשהו קיים שנוסף עליו משהו אחר. אי אפשר ליצור יש מאין, וכל להקה התחילה בהשראה של להקה אחרת.
כך או כך, האמנתי ועודני מאמין ש- Parachutes הוא אלבום בכורה נפלא של להקה שמסוגלת לכבוש את העולם. וכן, אני מודה, התאהבתי בקולדפליי.
כשיצא A Rush of Blood to the Head האהבה שלי לקולדפליי קיבלה משנה תוקף. אולי אני בדעת מיעוט, אבל אני חושב שזה אפילו אלבום טוב מ- Parachutes ונמצאים בו כמה מהשירים הכי יפים שלהם, ביניהם כאלה שלא יצאו כסינגלים כ- Green Eyes ו- Amsterdam.
איפשהו אחרי האלבום הזה קולדפליי נכנסה למיינסטרים באופן סופי ומוחלט, ויחד עם הכניסה הזו, השנאה העזה ללהקה. לי נדמה היה שמבקרי המוזיקה פצחו בספורט לאומי חדש – חבוט בקולדפליי. הם הושוו לטראוויס ולקין וכריס מרטין הוכרז כאויב המוזיקה והרדיוהדיסטים באשר הם. וזה עצבן אותי מכמה סיבות, אך קודם כול הבהרה: אני לא חושב שקולדפליי מעולם השתוו לרדיוהד. גם אז לא חשבתי. אני אוהב את רדיוהד הרבה הרבה יותר מאשר אהבתי את קולדפליי. אך הביקורות נראו לא הוגנות. גם מיוז נשמעו מאוד כמו רדיוהד בתחילת דרכם ואיש לא כתש אותם על זה. לא הבנתי מה הקטע.
כש- X&Y יצא עוד הייתי מעריץ נלהב. אבל לא עיוור. היה לי ברור שזה אלבום הרבה פחות טוב ושקולדפליי מתחילים לקבל כיוון פחות אלטרנטיבי, פחות מחתרתי. זה קיבל משנה תוקף כשגלגלצ ימ"ש הכניסו לפלייליסט המשוקץ את Speed of Sound. כיוון שעבדתי אז במקום שהשמיע גלגלצ 24 שעות השיר יצא לי מכל חור אפשרי מהר מאוד.
בשנים שלאחר מכן ועם הצלילה שלי לעומקים של המוזיקה האלטרנטיבית, קולדפליי נדחקו. כבר לא אהבתי ולא הערצתי, אבל שמרתי מקום קטן בלב לשני האלבומים הראשונים שלהם וקיוויתי שהם עוד יחזרו בגדול.
ואז הגיע Viva La Vida. האלבום הרביעי של כריס מרטין ושות' סתם את הגולל על הפיכתה של קולדפליי למשהו אחר באמת. זה מתחיל בשם של האלבום שמיד עושה קונוטציה לריקי מרטין ולאופנת הלטינו-פופ מסוף שנות התשעים ונמשך בשירים שהם, בלשון המעטה, חרא צרוף.
טקסטים רדודים ולחנים מטופשים, אולי שיר או שניים שהצלחתי לחבב, אבל לקרוא לאלבום כזה "בינוני" זה מחמאה. דרכינו נפרדו. חברתי לחבורת המלעיזים והקנטרנים בהם נלחמתי קודם כשהגנתי על כבוד הקולדפלייס. איכסה.
ועכשיו מגיע אלבום חמישי, וזה מעניין לי ת'תחת. רק מלשמוע את Every Teardrop is a Waterfall, הסינגל שיצא מתוך האלבום הזה, יש לי חלחלה. אני מתקשה להבין מה הקשר בין זה לבין הלהקה ששרה את The Scientist או את Clocks.
באופן אישי אף פעם לא הייתה לי דעה על בריאן אינו, מפיק העל הכה-מפורסם, אבל אחרי שאני שומע את השיר הזה (ואני משתדל שלא), אני חושב עליו בעיקר דברים רעים. מה זה הסינתיסייזר הזה? מה זה ההפקה הזו? מה קורה בשיר הזה, חוץ מהמון רעש שלא עושה לי כלום? איפה הצביטה בלב, איפה הרגש, איפה הנאמנות המוזיקלית?
קולדפליי הפכו ללהקת פופ, ודי מעפנה אם לומר את האמת.
וכאן נפרדות דרכינו, קולדפליי. שנים שנלחמתי על כבודכם מול כל אותם מביני-עניין, אבל לא עוד.
בזמן שאני כותב את השורות האלה, אני מעדיף להאזין שוב ל King of Limbs, אלבום של להקה אחת שפעם ניסיתם לחקות.
אתה צודק.
אני מעולם לא התלהבתי מהם, אז "ניצלתי" מאכזבה אפשרית…
ואם מתישהו אני אתחבר אליהם זה כבר יהיה כשאני יודעת את הסוף P:
חצי off topic
חשקה נפשי להגיב על הפוסט שלך אודות הידיעה על צאתו לעולם של "מלך הגפיים", אך אבוי! אי אפשר להגיב! האם זה פג תוקף אחרי זמן מסוים?
המדובר באיזשהו פאק בהגדרות. אני עובד על זה. בינתיים אני מרשה לך להגיב כאן!
תיארת במדויק את התהליך שאני עברתי עם הלהקה הזאת. הייתי אומרת ש-Every Teardrop is a Waterfall, אבל אכזבה אומרת שהיו לי ציפיות גבוהות כלשהן.
עם זאת, Parachutes ו-A Rush of Blood to the Head הם בהחלט אלבומים שאני נהנית לחזור ולהקשיב להם, ויש בהם המון שירים מצוינים.
עצוב. באמת ששירים כמו Amsterdam ו-Warning Sign הנעימו וחידדו לי בכי בזמנים שעברו… גם לי יש פינה חמה בלב לשני האלבומים הראשונים.
די מזדהה עם מה שאתה מתאר. ובכל זאת, לא כל הלהקות זוכות להוליד שירים יפים, גם אם לא רבים, כמו חלק מאלה שהרכיבו את השניים-שלושה אלבומים הראשונים של קולדפליי…
ומה אם יבואו להופיע בישראל? תלך?
זו שאלה מצוינת. האם זה שווה רק בשביל הנוסטלגיה? ניסיתי לחשוב על זה כמה פעמים ואני לא בטוח בתשובה.
ואת?
מצטרף אליך באהבה לשני האלבומים הראשונים. גם בשלישי היו לא מעט פנינים (Hardest Part, ו-Swallowed In The Sea המצויין). ברביעי הרבה פחות. את האהבה שלי לקולדפליי איבדתי הקיץ הזה, אחרי שראיתי הופעה שלהם באחד מהפסטיבלים באירופה. היו כמה שירים חדשים שפשוט לא הבנתי מה הקשר ביניהם לעופעה של קולדפליי. הם היו לא יותר מאשר פופ מאוס.
אגב, אפרופו האהבה לרדיוהד ו-King Of Limbs, מצטער, אבל בתור אוהד רדיוהד מושבע זה ללא ספק האלבום הגרוע ביותר שלהם. אחרי שניסיתי לשמוע אותו כמה פעמים הגעתי למסקנה שהוא נשמע לא יותר טוב מכמה שירים גרועים של ג'יימס בלייק. לא הבנתי ממה אנשים מתלהבים בו, אם הם בכלל מתלהבים ממשהו. ושאף אחד לא יבוא ויגיד לי "כן, את זה גם אמרו על Amnesiac ועל In Rainbows" – אין בכלל מה להשוות, האלבום החדש לא מזכיר לי את רדיוהד באף צורה.
בטח שירדו על מיוז בתחילת דרכם שהם נשמעים כמו רדיוהד! רק כשהם הוציאו את האלבום השני, Origin Of Symmetry, ויצאו למחוזות חדשים הם התחילו להצליח באמת גם מבחינה מסחרית וגם אמנותית.
כש-Parachutes יצא מאוד אהבתי אותו. מאז ההתפתחות המוזיקלית של קולדפליי עשתה לי אנטי לשמוע אותו שוב, מה שגם מאוד השתניתי כך שאין לו יותר מקום באוזן שלי. מה שלא ברור לי, זו ההצלחה הגדולה של קולדפליי. איך לכל הרוחות הם מצליחים כל כך? האם זו המוזיקה הכי מתוחכמת שאנשים לא מתוחכמים יכולים לשמוע ולחשוב שהם מתוחכמים?
האמתי שהם לא נשמעים כמו רדיו הד כי רדיוהד נשמעים לפי דעתי כמו מיוז .
וכן השירים של האלבום החדש לא קשורים אלבומים הישנים שהיו הרבה יותר טובים
אבל הם מודרנים וכמו ששאר העולם מתחדש כך גם המוזיקה מתחדשת
אבל אני אהבתי כי התחברתי על הסגנון
אבל מה שהיה פעם לא יחזור להיות שוב ככה זה בדור שלו
אני מזדהה עם מה שאתה כותב. גם אני עברתי את אותו תהליך.
האמת היא שלפעמים אני חושב שהתהליך שהם עברו כלהקה זה בעיקר תהליך אישי של כריס מרטין. כל העולם השתלח עליהם, אז הוא עושה דווקא…אני באמת מרגיש לפעמים שהם מנסים להוכיח משהו לכולנו (אניניי הטעם במוזיקה הפלצנים ומבקרי המוזיקה הנפוחים) שאנחנו לא רלוונטיים. ושהם בקלות יכולים להתקיים בלעדי האהבה שלנו. כי יש להם קהל הרבה יותר מסור במחוזות הרדודים של העולם.
זה מחשבה קצת מוזרה אבל אני מתמיד בלקרוא כתבות עליהם כשאני רואה כאלה וכל התדמית שלהם היא כמו בלון מסטיק מתנפח…נראה לי הם פשוט רוצים לראות כמה אפשר לנפח אותו. ושהבלון של עצמם יתפומצץ מתישהו כדי שהם יוכלו לחזור לאולפן בלי אינו ובלי אף אחד אחר ופשוט לכתוב עוד שיר קטן ומיוחד בן כמה שניות בלבד שיש בו יותר יופי מכל אופרת סבון שהם כתבו ב3 שנים האחרונות…(היה שיר כזה בפרשוטס…נראה לי אפילו קראו לו ככה).
גם אני שהתלהבתי מאד מהקולדפליים, מאסתי בהם . המיאוס קרה ב- VIVA LA VIDA וכשיישבתי לראות הופעות שלהם ביוטיוב. נדמה כי הפכו לממוסחרים יותר מדי, כריס שר או מלווה כל זמרת פופ אמריקאית אפשרית (ריהנה, ביונסה ושות') ובעיניי כרגע הם פופ בלבד. נדמה שכריס לא יחדש לי יותר שום דבר.
לעולם הוא לא יהיה Thom yorke, ואם ינסה הרי שיהיה חיקוי מאד עלוב שלו.