חילופי עונות
Mad Season מוציאים מחדש את Above
אחד הדברים הכי מגניבים בעיניי בכל מה שקשור לסצינת הגראנג' מסיאטל הוא החברות שהייתה בין כל החבר'ה שם. לא סתם רעות של שותפי גורל או היכרות עם קולגות, אלא חברות אמיתית שבזכותה קמו פרל ג'ם וטמפל אוף דה דוג וגם מאד סיזן.
מאד סיזן קמה ב-1994 כסופר גרופ ששילבה את הבסיסט ג'ון בייקר סונדרס שניגן בלוז עם כל מיני חבר'ה, המתופף ברט מרטין מהסקרימינג טריז, הגיטריסט מייק מק'קרידי של פרל ג'ם וכמובן ליין סטיילי מאליס אין צ'יינס. מייק הכיר את סונדרס בגמילה, הם הקימו את הלהקה עם מרטין וצירפו את ליין. להקה של נגמלים שמנסים להישאר נקיים ועל הדרך אולי גם לנקות את סטיילי.
ב-1995 הם הוציאו את האלבום Above, אלבום רוק מעולה שכולל כמה שירים יפיפיים, אחד מהם הוא כמובן River of Deceit שגם הצליח במצעדים וכל זה. הפתיחה של השיר הזה היא כל-כך מייק מק'קרידית שזה אדיר.
אחד האורחים באלבום הזה היה עוד חבר מהסקרימינג טריז, הסולן שלהם למעשה, עלם בשם מארק לנאגן.
למרות שהאלבום הצליח באופן יחסי חברי הלהקה חזרו ללהקות האם שלהם. בתקופה הזו התחיל המצב של ליין להידרדר והוא עזב את מאד סיזן. החברים גייסו את לנאגן שיהיה הזמר הקבוע שלהם והתחילו בעבודה על אלבום שני.
אבל ב-1999 סונרדס מת ממנת יתר של הרואין, והלהקה התפרקה. ב-2002 העולם נפרד סופית גם מליין סטיילי זצ"ל.
זה היה הסוף של מאד סיזן, עד לפני כמה חודשים, אז הם התאחדו להופעה והחליטו להוציא אלבום חדש ביחד. בינתיים מה שהם מוציאים זה את אותו Above האדיר בהוצאה מהודרת, מחודשת, וואטאבר – והדובדבן – עם שלושה שירים "חדשים". אותם שירים שעליהם הם עבדו בסוף שנות התשעים, כשמארק לנאגן בתפקיד הסולן.
לפני שבועיים בערך הם שחררו את Locomotive, אחד משלושת השירים האלה. ומאז אני שומע אותו בלופ אינסופי. השיר הזה כל כך טוב שהוא מעיף לי את המוח. קודם כול לנאגן זמר ענק, אחד הגדולים שיש בדור הזה. אבל השיר הזה מבחינתי הוא מק'קרידי. מייק יורד בשיר הזה לתהומות אפלים שלא זכורים לי מפרל ג'ם. הוא חורך את הגיטרה ומוכיח כמה הוא גיטריסט ענק.
אנחנו אמנם רק בתחילת מרץ, אבל השיר הזה עשה לי את השנה. ההוצאה המחודשת תצא לאוויר העולם ב-12.3, שזה בשבוע הבא. אני כבר בקושי מחכה.
האלבום החדש של ניק קייב וה- Bad Seeds
ניק קייב תמיד מרגיש לי באותו גיל. מאז שאני זוכר את עצמי אני מדמיין שהוא בן 40.
ובכן, השנה מלאו לניק קייב 55 ולפני שבועיים הוא הוציא את אלבום האולפן ה-21 במספר שלו, ביחד עם ה-Bad Seeds. לאלבום הזה קוראים Push the Sky Away והסיבה שאני מציין את זה שניק קייב בן 55 היא המשפט הקלישאתי הבא: הבנאדם פשוט ממשיך להשתפר עם השנים.
בכל פעם שאני רוצה לתת מחמאות לאלבום יוצאות לי מילים כמו "נהדר", "מעולה", "מצוין" וכן הלאה. בגלל זה אני לא מבקר מוזיקה מקצועי. אבל באמת שכל המילים האלה מתאימות לאלבום הנפלא (הא!) הזה. אלבום שקט, עמוק, שמרגיש כמו שמיכה במשקל 20 טון (משתפר?).
קייב הוא עוד לא רוקר מזדקן בהגדרה, אבל הוא בהחלט נופל בקטגוריית הרוקר המתבגר. והוא עושה את זה בצורה נפלאה. יאללה, לכו לקנות. או להוריד, או מה שזה לא יהיה שאתם עושים כדי להשיג מוזיקה.
The Aprons בהופעה. ובקליפ חדש
השבוע הלכתי לראות את The Aprons מופיעות לכבוד השקת הקליפ החדש שלהן. הצמד מורכב מהבסיסטית טליה פרי והמתופפת חוה כהן, שתיהן גם שרות ומנגנות על עוד מבחר כלים ומשרות אווירה כללית קסומה ומוזיקה כזו שעושה נעים בכל מיני מקומות.
מה שמעולה באייפרונס זה שהן עושות דברים שאף אחד אחר לא עושה כאן: דרים פופ/דרים רוק שגורם לך להרגיש בתוך סיפור ילדים אפל. הקליפ החדש, לשיר Sound Stain, שעשו להם לירן ושי גולדברג, הוא מעולה בפני עצמו, ברמה שאני לא זוכר בארץ. והוא גם מתאים כל כך לשיר, מה שרק מוסיף לו ולשיר ולבנות ולהכול.
הייתה הופעה באמת נהדרת, וגם ההתרגשות של הבנות מהמעמד רק הוסיפה לקסם שלהן ושל המוזיקה שלהן.
מומלצות ביותר. במיוחד השיר הזה, לטעמי הטוב ביותר שלהן.
אלווין לי, 1944-2013
אלווין לי היה הסולן והגיטריסט של Ten Years After. פעם הוא הופיע בוודסטוק ואח"כ רק רצה לשנות את העולם, אתמול הוא נפטר, מ"סיבוכים לא צפויים במהלך ניתוח שגרתי". מבאס.