אוקיי, קומפיוטר?
בשבוע שעבר צפיתי בשני סרטי תעודה מוזיקליים שמעוררים הרבה תגובות ועניין בתקופה האחרונה: "מחפשים את שוגרמן" זוכה האוסקר ו"סאונד סיטי" של דייב גרוהל האחד והיחיד.
"מחפשים את שוגר מן" מספר את סיפורו של סיקסטו רודריגז, זמר פולק/עכבר בארים מדטרויט שבשנות השבעים הקליט שני אלבומים שנכשלו בארצות הברית. הוא ויתר על חלום המוזיקה וחזר לעבוד בשיפוץ, בניין, מה שזה לא יהיה כדי לשרוד ולהאכיל את המשפחה שלו והתפוגג לתהומות השכחה. בלי לדעת, הוא הפך לכוכב ענק בדרום אפריקה, מכר יותר אלבומים מאלביס והיה גדול מהביטלס. הסרט מתאר את החיפוש אחריו של שני חבר'ה דרום אפריקאים שגדלו על האלבומים שלו והושפעו ממנו. זה סרט מקסים ומרגש, והוא מלווה בפסקול של רודריגז, שירים שאתה מאזין להם ולא מבין איך האיש הזה לא הפך לכוכב ענק. אבל לנקודה הזו אני אחזור אחר כך.
"סאונד סיטי", כאמור, הוא סרט של דייב גרוהל, מה שמחייב צפייה בו בלי קשר לכלום. אבל אם אתם מתעקשים, הסרט הוא על אולפן ההקלטות האגדי בלוס אנג'לס, סאונד סיטי, שבו הקליטו אגדות כמו ניל יאנג, טום פטי, הפיקסיז, פליטווד מק וגם – נירוונה, את Nevermind. עם השנים האולפן לא הצליח להתמודד עם ההתקדמות הטכנולוגית וניאלץ לסגור. גרוהל קנה את הקונסולה שהייתה באולפן, לקח אותה הביתה לאולפן הפרטי שלו, ושם הקליט את הסאונדטרק של הסרט ביחד עם מלא אמנים שווים, כמו למשל הקטע הזה:
באופן גס אפשר לחלק את הסרט לשלושה חלקים: ההיסטוריה של סאונד סיטי והסיפור מאחורי האולפן, דיון מרתק על העידן הדיגיטלי והקושי של אולפנים להתמודד איתו ובחלק השלישי הסשנים של ההקלטות.
אני הייתי רוצה להתמקד בחלק השני – על העולם הדיגיטלי שבו אנחנו חיים. כאמור, הסרט מתאר את סגירתו של האולפן בשל חוסר היכולת שלו להתמודד עם הדיגיטציה שהולכת ופושה. כלים כמו Pro Tools שמאפשרים לכל אחד לפתוח "אולפן" שלם במחשב האישי שלו, היכולת לשחק עם המוזיקה וללטש אותה לשלמות במספר לחיצות כפתור, התיקון שאפשר לעשות לכל כלי שמנגן ואפילו Auto Tuning, שמאפשר לאלפי זמרים בינוניים עד גרועים להפוך לכוכבי פופ בלי הצורך באמת להיות אמן או לדעת לשיר או להיות מסוגל להחזיק כלי כלשהו ביד.
יש משהו בדרך הזו
העמדה שמוצגת בסרט היא מאוד חד צדדית: הדיגיטציה היא האויב של המוזיקה האמיתית. אמנים אמיתיים לעולם יעדיפו להיכנס לאולפן ולהקליט בלייב. הם ירצו שתשמעו אותם מזיעים, הם ישבו ויקליטו שוב ושוב את אותו הקטע עד שיהיו מרוצים ממנו, הם רוצים להעביר לך את הפן האנושי של המוזיקה שלהם. יש משפט אחד שנאמר בסרט ואני מסכים איתו במיוחד, אני לא זוכר אם זה ג'וש הומי או דייב גרוהל שאומר אותו: "אתה רוצה להאזין למוזיקה ולחשוב – גם אני יכול לנגן את זה". וזה לא משהו שהמוזיקה הממחושבת נותנת לך, כי היא מסירה את הפן האנושי. היא הופכת את האלבומים למושלמים, מהוקצעים, חסרי טעויות.
זו נקודה מעולה. כי בעולם דיגיטלי, אני לא יודע אם היו ביטלס. לא היינו שומעים את פול צוחק באמצע שיר, או את העצב האמיתי והאינסופי של קורט (דוגמה שמובאת גם בסרט) ואני בטוח שלא היינו זוכים בביצוע מדהים כמו של קלייר טורי ב Great Gig in the Sky, ביצוע שכל כולו אנושיות מלאה אמוציות.
ההקלטה האנלוגית מוסיפה פן אחר, אמיתי, אומנותי, למוזיקה. פן רומנטי, הסיבה שאני עדיין מתעקש לקנות דיסקים ושיש לי, ולעוד הרבה אנשים, פטיפון בבית. זה מלא בנשמה, ואם בעולם מקביל אני מוזיקאי, אני בטוח שאני מתעקש להקליט לייב, באופן אנלוגי.
אבל?
אבל אם יש משהו שההיסטוריה מוכיחה היא שאי אפשר להילחם בקידמה. אי אפשר לעצור את הטכנולוגיה ואסור – פשוט אסור – להתעקש להישאר בעבר. כי כשאתה מתעקש, אתה מפסיד. וסוגרים לך את העיתון או את הרדיו או את תחנת הטלוויזיה. או את האולפן. כי הטכנולוגיה מביאה איתה, לטעמי, יותר טוב מרע. ומי שמבין את זה ויודע לשלב את זה, לא להחליף – לשלב, הוא מי שיצליח. הכותרת של הפוסט הזה לקוחה מתוך אחד האלבומים הכי מוערכים וטובים ואדירים שיצאו אי פעם. זה אלבום שהיה פורץ דרך כי הוא תוצאה של השלמה עם העידן הטכנולוגי, עוד לפני שהעידן הטכנולוגי השתלט על החיים שלנו.
רדיוהד לא איבדו את הנשמה ב- OK Computer. הם הבינו שהטכנולוגיה היא כלי שרת. היא לעולם לא תחליף את הכישרון ולא את האנושיות, אבל היא יכולה לשמש אותך. וגם כאן יש משפט מהסרט, אותו אומר טרנט רזנור, עוד אחד שהשכיל להבין מה אפשר לעשות ביחד עם מחשב: "המחשב הוא כלי, בדיוק כמו שהגיטרה היא כלי" (הציטוטים הם בערך, אל תתפסו אותי במילה). ולמרות שהמשפט הזה נאמר בסרט, אני חושב שהוא קצת נבלע ברקע. זה חבל, כי זה בדיוק הפתרון.
בחזרה לשוגרמן
"מחפשים את שוגרמן" מתאר את החיפוש אחר רודריגז, את הכישלון שלו בצפון אמריקה וההצלחה בדרום אפריקה. אבל בשום שלב הוא לא מנסה להסביר איך אמן כל כך מוכשר נכשל בצורה כל כך מוחצת. ככה זה וזהו. אני מניח שזו לא המטרה של הסרט, להסביר את הכישלון, אבל אני בכל זאת ניסיתי לחשוב על זה. המסקנה היחידה שהצלחתי להגיע אליה היא שקוראים לו רודריגז, ועם שם כזה בארה"ב של שנות השבעים, מי בכלל חושב שתעשה מוזיקת פולק כל כך מוצלחת. צימרמן הבין את זה, רודריגז לא.
זה הוביל אותי לעוד מחשבה: בעידן הטכנולוגיה והיוטיוב אנחנו נחשפים למלא זבל כמו ג'סטין ביבר ורבקה בלאק ו- PSY וכל איזה אהבל שלמד שלושה אקורדים עושה קאבר ללהקה שהוא אוהב ומעלה אותו לרשת ומקבל מליון צפיות. אבל בזכות נאפסטר בעבר ויוטיוב, סאונדקלאוד ודומיהם היום, אנחנו נחשפים גם להמון מוזיקאים מעולים. הגישה שלנו למוזיקה היא אין סופית. ובעידן הזה, הטכנולוגי, אני די בטוח שסיסקסטו רודריגז היה מוצא את דרכו להכרה שהגיעה לו כבר אז.
או לפחות היה מקבל איזה 600,000 צפיות ביוטיוב.
להקליט בצורה דיגיטלית אין פירושו בהכרח לדייק בכל תו, לתקן אלפי פעמים ולצאת עם מוצר מוגמר. להקליט בצורה דיגיטלית אומר אך ורק שבמקום סרט אנלוגי, המוזיקה נשמרת בצורה בינארית על מחשב. זה הכל.
נכון, זה פותח את האפשרות להתעסק עד אינסוף, לתקן ולדייק כל דבר קטן. אבל אפשר גם לא לעשות את זה. תופתע לדעת כמה מלהקות הלו-פיי שמסתובבות ברשת ונשמעות כאילו הקליטו את הפעם הראשונה שהן ניגנו את השיר, עם כל הטעויות, רעש הרקע וה"חיים" של ההקלטה, הקליטו את זה על לפטופ, על פרו-טולס.
זה רק כלי. מה שעושים איתו זה כבר החלטתו של המשתמש.
זו נקודה נכונה, והיא קוהרנטית עם הטענה שלי: המחשב הוא עוד כלי.
הגישה הטהרנית היא זו שדייב גרוהל מציג בסרט. אני חושב שהוא מפספס.
אני מסכים לגמרי עם מה שנאמר ונכתב, אבל… אני רק קצת לא מצליח להתחבר לזה שזה דווקא יוצא מדייב גרהול. אני אסביר למה אני מתכוון, ברוב השירים שלו ב"פו פייטרס" יהיה נורא קשה להקשיב ולהבין אילו אקורדים מנוגנים, או להתחבר לריפים שמנוגנים. אחת הסיבות הן כי יש פאקינג 3 גיטרות שמתנגנות.
אני מתייחס כמובן למשפט:
"אתה רוצה להאזין למוזיקה ולחשוב – גם אני יכול לנגן את זה"
זה לא משהו שעבר לי אף פעם בראש בשמיעת השירים של הפו פייטרס.
אבל חוץ מזה לדעתי זאת אחת הכתבות היותר מרתקות ומעניינות!
עולם המוזיקה וכל הביברים וחבריהם רק הולכת ויורדת למטה, וכאשר מוזיקאים אמיתיים יותר משמיעים את קולם לעולם – העולם פשוט לא קונה את זה.
פעם לכל שיר חדש שהיה יוצא, היינו נותנים את הזמן לאוזניים. היום אין זמן.
כמובן שאני מכליל, אבל התחושה הכללית היא כזאת.
פשוט מדהימה הכתבה הזאת , צריך יותר תגובות אחלה תמונה של
אולפן הקלטות
אני ממהרת, אבל יש שירים שפשוט דורשים ממני זמן 🙂
להקליט בטייקים בלייב יש משהו משחרר מוזיקלית
כמו שגם פרל ג'אם עשו בכמה אלבומים
האומנות או העמק השווה הוא לשלב עם עריכה.
באנלוגיה לבשר.. זה אלבום טרי ולא מעובד
הבעיה עם הביברמניה שכל השיט מסתיר
מוזיקה איכותית, אבל יש בי ניצוץ אופטימי
שהגל גדול מאחורינו…
מחפשים את שוגרמן מחכה לצפות בו…
שלום לכולם!
אני מזמין אתכם לבלוג המוזיקה שפתחתי, "כה יומרני".
http://so-pretentious-music-for-other-people.blogspot.co.il/
מקווה שתיהנו
נושא כלכך נכון לימינו ,אנחנו בדיוק נמצאים על ה"שבר" והמעבר שבין שתי שיטות ההקלטה
מה שכן חשוב לציין שהשימוש באלקטרוניקה נידרש בגלל צרכי התקופה שבה אין חברות תקליטים שממנות אלבומים והרבה מאוד כסף נחסך
גם בתקופה האנלוגית היה הרבה מאוד פופ רדוד ומעפן
בתור אומן שמוציא בימים אלו אלבום אני חושב שעל כל אחד לחשוב טוב טוב מהיא השיטה שמתאימה לו בעיקר במגבלות התקציב ,להקליט אלבום או שיר זה דבר מאוד מאוד מאוד יקר!!!!!
ובמיוחד למוזיקאים שלא בדיוק עושים כסף