אינטרפול בהופעה
נתחיל מהסוף: יש משהו אירוני להחריד בזה שהופעה של אינטרפול גורמת לך להתרוננות נפש. מפלים של מילים כבר נכתבו על המוזיקה הקודרת, על החפירות בנפש, על העצבות, הכעס והקנאה שבוקעים מהשירים של אינטרפול, והכול נכון. ובכל זאת, קמתי אתמול בבוקר עם רגליים כואבות ועם שיר קטן בלב. יצאתי מההופעה של אינטרפול מאושר.
לפני כן לא הייתי מהמעריצים הגדולים של הלהקה, הכרתי אותם באופן לא מלא ולקראת ההופעה התעמקתי קצת. אז אם אני נהניתי ככה, אני רק יכול לדמיין כמה המעריצים העמוקים יותר נהנו.
אינטרפול, כידוע, לא חדרה אף פעם לתודעת הציבור הרחב והיה מפליא לגלות שכבר בשמונה וחצי, שעה לפני הופעת החימום של כרמלה גרוס ואגנר, הצטופף קהל לא קטן מול הבמה. ואחר כך, בהופעה, כשאתה מגלה מסביבך אלפי אנשים שצורחים וקופצים ועפים על כל שיר. האנרגיות שזרמו מהקהל ללהקה ב- Evil היו מדהימות. רק לשמוע את כולם מזהים מיד את השיר עם פתיחת הבייס-ליין שלו וצועקים ביחד "רוזמרי!!" כאחוזי דיבוק…
כן, נתתי לעצמי להישפך כאן. אפילו יומיים אחרי ההופעה אני חושב שזה היה רגע גדול. שמעתי ביקורות על הסאונד המחורבן (ביתן1 הוא לא המקום המושלם להופעות, בלשון המעטה). קראתי ביקורות על הופעה קרירה ושירים שחוזרים על עצמם, ועל כך אני אומר – תעשו לי טובה. מי שכותב ביקורת כזו כנראה לא מכיר את אינטרפול.
איך אפשר להגיד שההופעה קרירה? למה ציפיתם? שפול בנקס יעלה לבמה ויריץ רצף בדיחות? הרי זה בדיוק ההיפך מהרוח של אינטרפול. אם הוא היה מסתחבק עם הקהל (וכנראה יש כאלה שנעלבו באופן אישי), איך הוא היה יכול לשיר את השירים עמוסי הכעס שלו ולצפות שנאמין לו?
מעבר לבעיות הסאונד לכאורה (ממקום עומדי לא שמתי לב, אבל אני מאמין שהיו) המינוס היחיד שיכולתי לשים לב אליו היה הבסיסט המשמים משהו של הלהקה. התקשורת בין בנקס, קסלר ופוגרינו, חברי הלהקה המקורית, הייתה מעולה. אפילו הקלידן שהיה זרוק אי שם מאחור נראה כמשתף פעולה יותר מהבסיסט ארוך הרגליים והפן, שנראה כאילו הוא בא לתת עבודה וללכת הביתה.
מעבר לכך, הלהקה נתנה סט שירים מדהים שחסר רק את, אולי, PDA (שאותו הקהל חזר ודרש) ואת Rest My Chemistry, שיר שאהוב עליי באופן אישי. אבל כל שיר אחר שביצעו בוצע נהדר, החל ב- Success ועד Obstacle 1 כשבדרך הם מבצעים את Lights ואת Evil בצורה מדהימה, אולי שני השירים שלהם האהובים ביותר עליי, מה שהוביל אותי לעשר דקות קסומות אפילו יותר.
אז כן, נהניתי. היה גדול והיה חשוב.
נדיר לראות להקה בשיא הצלחתה מגיעה לארץ, והקהל כאן צמא לכאלה. אז למארגני ההופעה (במקרה הזה Plug ו- Anova) זו אפילו כפפה להרים: תנו לנו עוד. מבטיחים לבוא. מבטיחים ליהנות.
ובכל מקרה: תודה לאינטרפול. היה קודר, אפל, אדיר ומסב אושר.
אני תמיד נהיית שמחה משירים עצובים, כל עוד הם יפים. מה שכן, אני אף פעם לא לוקחת ללב את הטקסט יותר מדי
(אני אכתוב גם על אינטרפול כי בכל זאת: את האלבום הראשון אני מחבבת קלות, ועכשיו בגלל המלצה+רושם טוב אני אבדוק את השלישי. הקשר בינינו בחיתולים)
אני כל הזמן מקנאה באנשים שנהנים כל כך מהופעות 🙂
לאינטרפול בהחלט מגיע את הפוסט הזה ואת הכבוד שלהם.