פלפל שחור: ג'ון פרושיאנטה
כשחושבים על גיבורי גיטרה, השמות הראשונים שעולים לראש הם בדרך כלל החבר'ה שנולדו אי שם בשנות הארבעים. ג'ימי הנדריקס, ג'ימי פייג', אריק קלפטון, אדי ון היילן, סנטנה, ג'ף בק, בי.בי. קינג, מארק נופלר, דיוויד גילמור. חובבי הרוק הקלאסי יטענו גם שכמוהם כבר לא יהיו. עם זאת, יש כמה שמות משנות התשעים והאלפיים שבכל זאת הראו שהם יודעים לנגן: סלאש, ג'ק וייט, מייק מקרידי, טום מורלו, ג'ו בונמסה. וגם ג'ון פרושיאנטה (John Frusciante).
הקישור האוטומטי של השם ג'ון פרושיאנטה (מייספייס) הוא כמובן רד הוט צ'ילי פפרז (Red Hot Chili Peppers), הלהקה הסופר מצליחה מלוס אנג'לס, שאותה עזב פרושיאנטה (בשנית) ממש לא מזמן. אלא שפרושיאנטה עשה עוד כל כך הרבה דברים מעבר לכך, והוא מוזיקאי כל כך הרבה יותר מעניין ומגוון מהפפרז, שזה חטא לעשות את הקישור האוטומטי הזה.
אה, כן. אם זה לא ברור, מעולם לא הייתי חסיד גדול של הפפרז (ויסלחו לי חברים שלי). אני כן חושב שהם עושים מוזיקה טובה, אני כן חושב ש Blood Sex Sugar Magik וש- Californication הם אלבומים מעולים (בשניהם, אגב, פרושיאנטה ניגן). אבל מה לעשות, הם לא יהיו בטופ 5 ואפילו לא בטופ 20 שלי. כך שזו כנראה הפעם האחרונה שאני אשים יותר משיר אחד שלהם בפוסט אחד (אלא אם האלבום הקרוב שלהם יהיה אלבום המאה. אבל אני בספק). חוץ מזה, אנתוני קידיס מעצבן אותי.
ג'ון פרושיאנטה נולד ב-1970 בניו יורק. ב-1988, כשהוא בן 18, הוא התוודע ללהקת התיכונים המצליחה, רד הוט צ'ילי פפרז. אז הגיטריסט המוביל שלה היה הלל סלובק, שהקים את הלהקה יחד עם הסולן אנתוני קידיס והבסיסט מייקל בלזארי ("פלי" – Flea). פרושיאנטה העריץ את הפפרז ובמיוחד את סלובק ולמד את כל הקטעים שלו בעל פה. הוא אפילו התחבר אליו והם נהגו לשוחח. אלא שסלובק מת ממנת יתר של הרואין והפפרז חיפשו גיטריסט חדש. פרושיאנטה נבחן, והתקבל. בגיל 19 הוא הוציא עם הפפרז את האלבום Mother’s Milk, ושנתיים אחר כך, ב-1991 את Blood Sex Sugar Magik, שהעלה בכמה רמות את הפפרז, עם שירים כמו Give it Away וכמובן Under the Bridge. שיר אחד שהוקלט בתקופה הזו ולא נכנס לאלבום, אבל הופיע בתור הבי-סייד של Under the Bridge הוא לטעמי השיר הטוב ביותר של הפפרז, Soul to Squeeze.
אם בחנתם את הקליפ היטב, אולי הבחנתם בהיעדר דמותו של פרושיאנטה ממנו. זה מפני שכשהקליפ צולם, פרושיאנטה כבר לא היה בפפרז. הילד בן ה-21 לא עמד בהצלחה ועזב את הלהקה. הוא לא הצליח להתמודד, נכנס לדיכאון, והתמכר להרואין. הוא הוציא שני אלבומי סולו, Nianda Lades and Usually Just a T-Shirt ב- 1994 ואת Smile from the Streets You Hold ב- 1997. בתקופה זו הוא היה גמור, שלד אדם מצולק שנמצא על סף המוות. ב-1998, בעידוד חבריו, הוא הכניס את עצמו לגמילה והחל לחיות חיים רוחניים ובריאים יותר. בדיוק אז פיטרו הפפרז את הגיטריסט שלהם דאז, דייב נבארו. הדרך לחזרתו של פרושיאנטה ללהקה הייתה פתוחה. ב-1999 הוציאה הלהקה את Californication, שזכה לאינספור שבחים וביקורות טובות, אבל יותר מכל, ציין את חזרתו של הצליל של פרושיאנטה לפפרז. ב-2002 הם הוציאו את By The Way וב-2006 את Stadium Arcadium, כשעם כל אלבום צליל הגיטרה של פרושיאנטה הולך ותופס חשיבות בצליל הכולל של הפפרז. והנשמה, הו כמה נשמה.
בינתיים המשיך פרושיאנטה לטפח את הקריירה שלו במישורים שונים ובכיוונים שונים מאוד מהרוק של הפפרז. ב-2001 הוא מוציא את האלבום To Record Only Water for Ten Days, אלבום שאולי מרגיש בשמיעה ראשונה לא מגובש אבל בכל האזנה הוא מקבל משמעות נוספת, והוא מעניין ונפלא. ויותר מזה, אלבום שנותן לך להרגיש מה עובר על הבנאדם. מדהים כמה רגש נכנס לגיטרה שלו וגם לשירה ולמילים. אלבום צנוע, שירים מינימליים, עצובים וכואבים.
החל מ-2004 התחיל פרושיאנטה בשנים מלאות ביצירה. מה זה מלאות: פיצוץ של יצירה. הוא הוציא ארבעה אלבומי סולו בשנה הזו – Shadows Collide With People, The Will to Death, Inside of Emptiness ו – A Sphere in the Heart of Silence. בראשון ובאחרון שבהם הוא משתף פעולה עם הגיטריסט ג'וש קלינגהופר (שכעת מחליף אותו בפפרז). באותה שנה השניים גם חוברים לבסיסט ג'ו לאלי (מלהקת Fugazi) ומקימים את הפרויקט הנפלא אטאקסיה (Ataxia). השיר הבא, Another, הוא מתוך האלבום הראשון של הלהקה Automatic Writing.
פרושיאנטה חובר גם לעומר רודריגז-לופז מהמארס וולטה (The Mars Volta) שמחממים את הפפרז בהופעות, ומשתף איתו פעולה בכמה אלבומים, ואף תורם את הגיטרה שלו לכמה שירים של הוולטה. הקטע הבא הוא מתוך האלבום המשותף לשניהם The Special 12 Singles Series שיצא ב-2005. קטע מדהים וממכר, ששוב מוכיח כמה כוח יש למוזיקה כשהיא באה מהבפנוכו.
אנחנו עדיין ב-2005. פרושיאנטה מוציא עוד אלבום סולו בשם Curtains. דומה שהוא ממשיך לנסות ולבחון כיוונים שונים, שירים בסגנונות שונים, אבל הסאונד שלו נשאר שם, כמו חתימה, בכל דבר שהוא עושה.
ב-2006 הוא מוציא כאמור את Stadium Arcadium עם הפפרז אבל גם שותף מלא לאלבום השלישי של מארס וולטה Amputechture. ב-2007 יוצא אלבומה השני של Ataxia – AW II, וב-2008 עוד אלבום של מארס וולטה The Bedlam in Goliath, מתוכו השיר הבא, Soothsayer (שאתם יכולים לשמוע בו צלילים שהוקלטו בירושלים, אגב).
שיתוף הפעולה של פרושיאנטה עם רודריגז-לופז לא עצר כאן. ב-2009 הוציא עוד אלבום עם מארס וולטה בשם Octahedron וב-2010 שני אלבומים עם רודריגז-לופז עצמו. ב-2009 הוא גם הוציא אלבום סולו נוסף בשם The Empyrean, שם משתפים איתו פעולה פלי, קלינגהופר וגם ג'וני מאר מהסמיתס.
ב-2009 מוציא פרושיאנטה את The Empyrean.
אלבום קונספט, עם נגיעות פוסט-רוק, שמספר, כך אומר פרושיאנטה, על עולם שמתקיים במוחו של איש אחד. אין עולם חיצוני בסיפור הזה. פילוספיה אינטרנאליסטית, אבל כזו שמעידה על יותר מזה, על עולם פנימי של איש אחד, אמן גדול ויוצר מוכשר, שהיה קרוב להתפוגג מהעולם הזה.
ג'ון פרושיאנטה הצליח להתגבר על ההתמכרות לסמים, אבל המוזיקה שלו עדיין מתארת אדם צנוע ומפוחד ומרתק. ובעיניי, אתם אולי כבר יודעים, זו הסוגה העילית של המוזיקה, כזו שבאה מהנימים ישר אל המיתרים, שנותנת לך כאפה וגורמת לך להתחבר למי שיצר אותה.
ויותר מזה, מדובר בגיבור גיטרה מאוד מוערך, אבל אחד כזה שיצא לנו לראות בחיינו. והוא כל כך הרבה יותר מרק הגיטריסט של הפפרז (לשעבר). ההרגשה האישית שלי היא שהוא מתפספס להרבה אנשים שלא מכירים את הדברים שהוא עשה מחוץ לפפרז, שהם דווקא המיוחדים שבהם ומעידים על יוצר מגוון שמנסה כיוונים שונים וחדשים: בין אם מדובר באלבום יותר לירי או יותר אינסטרומנטלי, יותר אלקטרוני או פחות, אלבום שמורכב מאוסף רנדומלי של שירים או אלבום שלם שמספר סיפור, פרושיאנטה ניסה את זה, ובדרך כלל עשה את זה טוב.
השיר האחרון שאני מביא הוא האהוב עליי ביותר משיריו של פרושיאנטה. תקראו את המילים, הן אומרות הכול:
פוסט (ושיר) מדהים.
לרוב כשראיתי את אלבומי הסולו של ג'ון, נרתעתי מהכמות אבל הדגימה מהחדש שלו שווה לחלוטין לשקול לעבור על כולם.
תודה.
אני מסכים, פוסט מעולה!
אני רק לא מסכים על חלק מהדברים שנאמרו.
כאן מוצג פרושיאנטה כאחד שנכנס לפפרז והעלה אותם בכמה רמות. אני לא חושב שזו טעות, אני חושב שזה נכון גם לכיוון השני.
פרושיאנטה עלה וצמח מתוך הפפרז ומתוך המוזיקה ההרבה יותר מגוונת ממה שנוהגים לחשוב.
אני חושב שהוא גיטריסט מעולה בכל המובנים ואני חושב שבלי אנטוני והחברים הוא לא היה מגובש ומוצלח כמו שהוא היום.
(ואני סולח).
going inside היה אחד מהשירים שהכי אהבתי בתחילת העשור הקודם. השילוב של שיר מצוין עם החזרה המרגשת של פרושיאנטה היה מושלם.
תודה על התזכורת 🙂
פוסט מצוין, תודה!
[…] אפילו התכוונתי לכתוב עליו פוסט בהמשך לפוסט על פרושיאנטה, אבל אז הם החליטו להתפרק. לבנאדם יש עוד פרויקטים מהצד […]
וואו! אחלה ביקורת! אני מעריצה את המוזיקה של הבן אדם הזה כל כך! היא מדהימה בעיניי ברמה שאין לתאר! הוא מוכשר בטירוף! הלוואי ועוד אנשים היו מכירים את המוזיקה שלו ולא רק ברד הוט. עכשיו הוא יצא לדרך חדשה כשעזב בשנית את הלהקה ואני בטוחה שהוא ימשיך ליצור מוזיקה מדהימה! למי שמעוניין חפשו את הפרוייקט האחרון שיצא שבו הוא לקח חלק: speed dealer moms מומלץ ביותר!