חובת האזנה: Crippled Black Phoenix
מוזיקה יכולה לעשות הרבה דברים לגוף. היא יכולה לגרום לנו לרקוד, היא יכולה להעיף לנו ת'מוח. היא יכולה לגרום לנו להקיא ויכולה לחדור לנו לנימים. לעתים נדירות, היא יכולה לבעוט לנו ישר בבטן.
לפני קצת יותר משנה, כשחברה שלי הכירה לי את השיר הבא ואת קריפלד בלאק פניקס (Crippled Black Phoenix, ומעתה קב"פ) היא הוסיפה הוראות הפעלה: יש להאזין בפול ווליום עם אור כבוי. ובמילים אחרות: חכה, זה הולך לבעוט לך ישר בבטן. ואכן כך היה.
השיר הזה לקוח מהאלבום הראשון של קב"פ, A Love of Shared Disasters שיצא ב- 2006, והוא גם היה הראשון שהכרתי. הוא פתח לי דלת לעולם של קב"פ, עולם אפל, סופני וקודר. המוזיקה שלהם בעטה לי ישר בבטן ותוך שנה הם הפכו לאחת הלהקות האהובות עליי.
הרבה זמן רציתי לכתוב עליהם לבלוג ותמיד חיפשתי את ההזדמנות הנכונה והמילים הנכונות לעשות זאת. ואין הזדמנות טובה מזו: אתמול הוציאה קב"פ את אלבומה החמישי – Mankind) The Crafty Ape).
אז קרה דבר אפילו עוד יותר מעולה: הצלחתי ליצור קשר עם ג'סטין גריבס, מקים הלהקה והרוח החיה שמאחוריה והוא הסכים לענות על מספר שאלות בשביל שומר רוק. הוא עשה את זה בדיוק כמו שהוא כותב את המוזיקה לקב"פ: בכנות, בפתיחות ומאוד בישירות.
אבל לפני כן, בכל זאת כדאי לעשות קצת היכרות עם הלהקה: קב"פ הוקמה ב-2006 בבריטניה ע"י גריבס, שהיה מתופף בלהקות Iron Monkey ו- Electric Wizard. יחד עם מספר חברים שלו (ביניהם דומיניק אייצ'סון, בסיסט מוגוואי). אלבום אפלולי וארוך, כולל מספר קטעים אינסטרומנטליים בלתי נגמרים. אלבום כבד ומעולה שרק סימן את ההתחלה.
ב-2009 הוציאה הלהקה שני אלבומים: 200Tons of Bad Luck ו- The Resurrectionists, כאשר כל הקטעים שמופיעים ב-200 טון מופיעים גם באלבום הבא. האלבומים הללו המשיכו באותו קו קודר, סופני, והיו ארוכים מאוד, כולל קטעים שחצו את קו ה-13 דקות ואפילו 18 דקות.
הלהקה החלה לקבל הזמנות להופעות ולטורים באירופה ובארה"ב. ב-2010 היא מוציאה את אלבומה הרביעי I, Vigilante, שהוא, בעיניי, אלבום כמעט מושלם. הוא מאוד שונה משלושת הראשונים, מעט פחות קודר, קצר בהרבה (6 שירים, 49 דקות) ויש בו אפילו גרסת כיסוי לשיר של Journey, גרסה שהופכת את השיר למשהו מטלטל, עוצמתי ושואב.
קב"פ חורגת מגבולות הז'אנר באלבומים שלה, היא משלבת רוק מעט כבד עם פסיכדליה, סטונר-רוק עם פוסט-רוק עם דרים-רוק, היא משלבת גיטרות עם כינורות, קלידים ואפקטים. האלבומים שלה עומדים כיצירות בפני עצמן, מספרים סיפורים שלמים, ממש כמו אלבומי הפרוג של פעם. גריבס עצמו קרא למוזיקה שלהם "בלדות קץ-הזמנים", כינוי מקאברי ומדויק. כשאתה מאזין לשירים שלהם, אתה חש שאכן הזמנים מגיעים לקצם.
הרבה ממה שאני מחפש במוזיקה אני יכול למצוא שם, ככה נשמעת יצירה. זה כל כך נדיר בעולם של היום, זה שצורך שירים קלילים ובודדים ופשוטים, והשוני הזה מהדהד ביצירה הזו, המלאה, העמוקה, האפלה, הבועטת בבטן.
שומר רוק: ג'סטין גריבס, ספר לי קצת כיצד נוצרה קב"פ. איך הרכבת את הלהקה ואילו כיוונים חיפשת, וכיצד זה היה שונה מ-Iron Monkey ו- Electric Wizard?
ג'סטין גריבס: "כשרק הקמתי את קב"פ לא תכננתי להקים להקה או אפילו להקליט אלבום, זה היה משהו שעשיתי למעני. לא היו לי תפיסות מקדימות לגבי איך זה ייראה או איזה כיוון זה יקבל, ידעתי רק שיש כמה דברים שאני חייב להוציא החוצה. התכנית היחידה הייתה לעשות מוזיקה שתהיה כנה ואמיתית, משהו שידעתי שאני רוצה לשמוע, אבל כל ההיסטוריה של הלהקה היה תהליך למידה. הייתי צריך לשכוח כל מה שהכרתי קודם מלהקות שבהן ניגנתי כל החיים עד לנקודה שבה אני מתחיל מחדש. אז אני מניח שרק כאשר הוזמנתי להקליט אלבום התחלתי לקחת את הלהקה יותר ברצינות. מיד אחרי הקלטת האלבום הראשון, הרכבתי להקה שתנגן 4 הופעות חיות, ואחרי ההופעות האלו היו עוד הופעות, כך זה התחיל וזה המשיך לגדול עד הנקודה שבה אנחנו נמצאים היום. זה שונה מהלהקות הקודמות שבהן ניגנתי כמעט בכל דבר מלבד הגישה. זו הייתה חוויה משחררת הרבה יותר".
תוכל להכיר לנו את החברים בלהקה, ולספר קצת על השינויים התכופים והאחרונים בהרכב?
"ובכן, כרגע יש את הגרעין הקבוע, כמו שהיה תמיד אני חושב, והוא אני (גיטרה, תופים, בנג'ו, אפקטים), קארל דמאטה (גיטרה), כריסטיאן היילמן (בס), מארק פארנבל (קלידים), מרים וולף (פסנתר, שירה) ובן וילסקר. אנחנו בדיוק מחליפים את הסולן ועדיין לא הודענו מי הבחור החדש יהיה, אבל יהיה לנו מישהו לקראת הטור ונראה איך זה יילך. השינויים בהרכב הם משהו שקשה להתמודד איתו, זה מתסכל, אבל להרבה אנשים שניגנו בהרכב יש אג'נדות משלהם, פרויקטים שונים, להקות אחרות או התחייבויות בעבודה, וזה בדרך כלל מה שמכתיב את השינויים. זה לא עבד עם חלק מהאנשים בגלל הבדלים מוזיקליים או מפני שאנשים לא היו מחויבים מספיק ללהקה, וזה משהו שאני מקפיד מאוד לגביו. אני לא רוצה מישהו בלהקה הזו שלא אכפת לו ממה שאנחנו עושים. הרבה אנשים חושבים שאני נוטה לזרוק חברים מהלהקה בקלות רבה, אבל זה פשוט לא נכון. בכל פעם שמישהו עוזב, מכל סיבה שהיא, זה קשה לי באופן אישי וגם ללהקה. אני לא לוקח את זה בקלות. רוב המעריצים לא רואים את הצד השני של הדברים, הם לא רואים מה קורה באמת. אז כמו שאמרתי, לפעמים זה מאוד מתסכל וזה אחד הדברים שאיתם אני חייב לחיות, אבל אני משוכנע שאני עושה את הדבר הנכון בשביל הלהקה, אין דבר רע בלרצות להתקדם, לעשות את זה נכון וטוב יותר".
ראיתי בכמה מקומות שאתה ממש שונא שאתם מתויגים כלהקת פוסט רוק, ושאתה מכנה את המוזיקה שלכם "בלדות קץ הימים" (Endtime Ballads). למרות שאני מסכים שאי אפשר לשים אתכם תחת ז'אנר אחד, האם אתה יכול להסביר למה אתה לא אוהב את תגית הפוסט-רוק, והאם אתה יכול להרחיב לגבי סוג המוזיקה שאתם כן עושים, כלומר, בלדות קץ הימים?
"הקטע של 'בלדות קץ הימים' היה נכון לשלושת האלבומים הראשונים. זה היה טרילוגיה מוזיקלית ומחשבות ששיקפו חוויות מהעבר שלי. אני לא חושב שהתגית הזו מתאימה במיוחד למה שאנחנו עושים עכשיו. אני אפילו לא יודע מה המוזיקה הזו, יש בה אלמנטים של דברים רבים. החיים משפיעים על הסאונד יותר מכל דבר אחר, בדרך כלל. דבר אחד בטוח – אנחנו לא להקת פוסט-רוק. אני פשוט לא חושב שאנחנו מתאימים לקטגוריה הזו, מבחינת צליל ומבחינה תיאורטית. בנוסף, לקרוא למשהו "פוסט-רוק" רומז שזה משהו שבא אחרי רוק, ובשבילנו – הרוק עדיין לא נגמר. אני חושב שאנשים תמיד יתייגו מוזיקה איך שבא להם או איך שנשמע להם הכי מתאים. אנחנו כלהקה לא יכולים לשלוט בזה, אבל אנחנו בהחלט יכולים להתנגד אם אנחנו חושבים שזה לא מתאים לצורת החשיבה שלנו".
המוזיקה שלכם מאוד קודרת, אמוציונלית ואפית. ניתן להרגיש אותה יוצאת מהבטן, מהרגשות העמוקים ביותר. האם אתה יכול לספר קצת על כך? מאיפה זה מגיע? מהו המקור למוזיקה שלך?
"בשבילי מוזיקה היא תרפיה, היא ליוותה אותי בזמנים קשים בחיים. לכן אני חייב לכבד זאת ולהיות כן למוזיקה. ולכן יותר מהכול, החיים הם המקור הגדול ביותר למוזיקה שלי. מצב הרוח שלי בזמן הכתיבה מכתיב את המוזיקה. זו כנראה הסיבה שיש למוזיקה הזו יותר מצליל אחד, אנחנו פשוט מנסים להראות מה קורה בזמן כתיבת השיר או ההקלטות. לאחר מכן אנו מנסים להכניס לזה היגיון. אני לא אדם חברתי במיוחד, אני לא טוב בדיבורים, וגיליתי שיותר קל לי להביע רגשות דרך המוזיקה. אני אוהב לתת לה לדבר בשבילי. לעתים אלה נושאים אישיים ולעתים זה הדרך בה אני רואה את העולם החיצוני. שירים מסוימים עובדים טוב יותר מאחרים, ואני בסדר עם זה. אני אוהב לתת לה לגדול בדרך טבעית, וכל שיר וכל אלבום משקפים את המקום שבו הייתי אני והלהקה כמכלול באותו זמן. אנחנו בסך הכול משרתים של המוזיקה, והיא מתפקדת כיומן של הלהקה ושל חיי האישיים. אני חושב שאני פשוט לא יודע איך לעשות את זה אחרת. אני לא יכול להכפיף את עצמי לסטנדרטים של התעשייה או של להקות אחרות, כי אני פשוט לא יודע איך".
מהן ההשפעות המוזיקליות שלך? הניחוש הראשון שלי יהיה פינק פלויד, אבל כמובן יכול להיות שאני לגמרי טועה.
"ההשפעה המוזיקלית מגיעה מקשת רחבה של מקורות, אני יכול לציין כמה השפעות ברורות, אני אכן מאוד אוהב את פינק פלויד. גדלתי עליהם, האמת, תודות לאבי. עם זאת, יותר מכך, אני מושפע מכל מיני סוגים של מדיה אמנותית: סרטים, פסקולים, אמנות גרפית וכמובן להקות. אז אם מדברים על השפעות מוזיקליות טהורות… ובכן, אני אוהב מאוד להקות רוק ישנות, בין השנים 1969 ל- 1974, נראה לי שאלו השנים שבהן להקות באמת תפסו את רוח קידום המוזיקה ויצירה כנה ואמיתית. זו המהות האמיתית של מוזיקה מתקדמת. אני גם אוהב בלוז, אמריקנה, וורלד-פולק וכמובן פאנק, הארד-קור וכו'. למעשה, אני חושב שלקב"פ יש יותר אלמנטים משותפים עם להקות הארד-קור מוקדמות".
באופן אישי, בשבילי, I, Vigilante, הוא אלבום כמעט מושלם, והוא הפך להיות אחד החביבים עליי מהר מאוד. הוא גם היה שונה מאוד מהאלבומים האחרים שלכם, שהיו ארוכים יותר וכבדים יותר. השבוע אתם משחררים את אלבומכם החמישי. למה יש לנו לצפות? איך הוא יהיה בהשוואה לאלבומים הקודמים? האם אתה יכול לספר לנו קצת על תהליך העבודה?
"אני חושב שכל אלבום של קב"פ היה שונה מהאחרים, וכך גם החדש. כלומר, זה עדיין נשמע כמו קב"פ אבל אנחנו לא רוצים לחזור על שום דבר יותר מדי, ואני תמיד אוהב להתקדם, לנסות דברים חדשים, ועדיין להישאר מעניין. אז האלבום החדש הוקלט בצורה שונה מהאלבומים הקודמים. בעוד הם הוקלטו באותו אולפן, זה לא היה האולפן שמתאים ללהקה כמו שלנו. זה היה אולפן טוב עם אנשים נהדרים, אבל תמיד הרגשנו שעבודת ההפקה הייתה קשה מדי במציאת הסאונד המתאים לשירים שלנו. הפעם הלכנו ל"צ'אפל סטודיו". חדר ההקלטות שם הוא בית תפילה ישן והאקוסטיקה שם היא הכי טובה שניתן לדמיין. אז זה, בנוסף לעובדה שיש להם ציוד הקלטות מעולה, גרמו לכלים להישמע נכונים מיד, וניתן לשמוע את זה בהקלטות. היינו זקוקים להרבה פחות הפקה. מבחינה מוזיקלית זה פחות או יותר אותו השילוב של דברים עלובים ומוזיקת רוק. אולי הפעם הגברנו קצת את הווליום, יש שם קצת יותר "רוק". ההקלטות היו חוויה טובה מאוד. כל צעד בתהליך היה צעד בכיוון הנכון. כל הזמן גילינו צלילים חדשים ושמענו את הכלים שלנו נושמים בפעם הראשונה. אז ההבדל הגדול הוא בצד ההפקתי של האלבום. האלבום נשמע פשוט גדול יותר מהאחרים, גם אם חלק מהשירים בנויים בצורה פשוטה יותר".
לסיום, מה הסיכויים לראות אתכם בישראל?
"נשמח לבוא לישראל, אפילו דיברנו עם מישהו שניסה לקבוע לנו הופעה שם, אני חושב שבתל-אביב. אבל הטיסות היו יקרות ואנחנו 7-8 אנשים, אז לעתים קשה לנו לנסוע. אבל אנחנו רוצים לבוא, ואם ההצעה הנכונה תגיע ונוכל לעשות את זה, אז נגיע בהקדם האפשרי… יש סיכוי טוב שנעשה את זה, באופן אישי אני ממש מקווה שזה יקרה. אחד הדברים שאני אוהב במה שאנחנו עושים זה האפשרות לנגן במקומות כמו ישראל. אני אוהב לצאת להרפתקאות!"
ועד שמישהו ירים את הכפפה ויביא לכאן את קב"פ, לנו נותר לכבות את האורות, להגביר את הווליום ולהכין את הבטן לבעיטה.
שום דבר לא בועט לי בבטן. בטח לא מוזיקה. למזלי גם לא רגליים.
מוזיקה "לוחצת על הכפתורים הנכונים" – בתנאי שיש כפתורים. ואפילו יצורים אנושיים לגמרי יכולים להיות בלי כפתורים מסוימים. ויא-אללה, זה לא *באמת* כזה גרוע "סתם" להנות. (צריך עוד הרבה מרכאות מסביב ל"סתם")
~ זה היה עוד קיטור של קנאה, כי היא באה כל פעם עם כל תיאור מפוצץ "מדי" של תחושות.
למה אני ממשיכה לקרוא? אולי מזוכיזם, שבו אבחנתי את עצמי כרגע. אולי כדי למלא את השעמום. אבל זה בא הרבה פעמים כ"תופעת" לוואי של הנאה מקריאה על דברים מוזיקליים, שיכולה לבוא בלי סבל שעוזר רק שלא יהיה משעמם. כי בסה"כ אני באה להנות. וזה בכלל לא הוגן שאני כאילו מתלוננת שאנשים כותבים מה שהם מרגישים, אז תשתדל/ו להתייחס לזה רק כקיטור ולא כהאשמה או משהו בסגנון.
ובצד התסכול הכרחתי את עצמי להתייחס גם ללהקה המדוברת. שמיעה של חתיכות קטנות לא עשתה לי חשק לעוד.
ועוד משהו, שחצי קשור לקיטור- אם מישהו יכול "לדבר" רק במוזיקה, אני לעולם לא אבין אותו.
—
לא היה "ראוי" שאני אכתוב את כל זה כאן, אבל הרגשתי צורך חזק מדי. בעיטה פנימית בבטן אם תרצו. אם כבר אז מבפנים.
הייתי צריך לקרוא את התגובה שלך פעמיים-שלוש לפני שהתיישבתי להגיב בעצמי, בעיקר כי זה קודם כול הכעיס אותי. קיטור או לא, משתמע מדברייך שהגזמתי בכתיבה שלי למטרה כזו או אחרת.
אלא שלא. המוזיקה של קב"פ עושה לי דברים אחרים. זה מעבר ל"כפתורים", מבחינתי זה לא פחות ממה שתיארתי. את יכולה להסכים, או שלא, לקנא או שלא, אבל זו מבחינתי זו עובדה. מאחר וזה בלוג (אישי) אין לי כאן אלא לתאר את מה שעובר עליי.
בשבילי מוזיקה היא יותר מ"סתם" הנאה. היא אחד הדברים החשובים בחיי, אני שואב ממנה המון, ואני מתייחס אליה כאל כזו. היא הכיף שלי אבל גם הכאב והמזור, היא מובילה חלק מההחלטות שלי ועוזרת לי לחשוב לעתים.
לגבי המוזיקה עצמה, זכותך המלאה לא להתחבר. אני מקבל את זה, כמובן. לאנשים שונים טעם שונה. אני שמח שבכל זאת ניסית.
לגבי זה שאנשים יכולים לדבר רק דרך המוזיקה, חבל שאת לא מנסה להבין את זה. יש אנשים פחות סוציאליים בעולם, מהמון סיבות. שיכולים להתבטא דרך מוזיקה יותר טוב . קחי את ניק דרייק או את ג'ון פרושיאנטה בתור דוגמאות.
ואחרון חביב, ראוי בהחלט שתכתבי את כל זה כאן. למה לא.
עכשיו גם אני הייתי צריכה זמן עד שיכולתי להגיב…
אני לא טוענת שאתה מגזים. בהתחלה הייתי מתייחסת בביטול לסיפורים כאלה, "נו באמת, אף אחד לא מרגיש ככה" – אבל אחרי שקראתי אינספור תאורים מרטיטים וכנים, התחלתי להבין שאנשים באמת מרגישים את כל הדברים ה…מעניינים האלה.
רק הציק לי שפסקת הפתיחה לפחות משתמעת כאילו מתייחסת לכל האנשים בעולם, ומתגרה כביכול ביוצאי הדופן ה"כל כך אומללים" שלא זכו להיבעט* ע"י מוזיקה. וזה דוקא כי מוזיקה זה משהו שאני כן אוהבת, פשוט לא בצורה כזאת, לא "מֵעֵבֶר".
מי שמדבר דרך מוזיקה- זה לא שאני לא רוצה להבין אותו. אני פשוט לא יכולה. אני יכולה להבין את עצם זה שהוא 'מדבר' דרך המוזיקה, אבל לא את מה שהוא אומר. זה כמו שפה זרה, רק שזה בד"כ זר לי אפילו בעברית מודרנית. לכל שיר אני צריכה "תרגום", כלומר הסבר במילים 'רגילות', "למה התכוון המשורר". מה שכן, בגלל שאני חווה מוזיקה בתור "סתם" דבר מגניב, אני בד"כ לא מנסה להבין את מה שמנסים לספר לי. כי אני גם לא ~מרגישה~ שמספרים לי משהו, לפחות לא משהו אמיתי. ולא יעזור שאני יודעת שזה אמיתי.
ותוספת בקשר לעניין הקודם- ב"אודות" של הבלוג אמרת שהבלוג מיועד למי שמוזיקה משפיעה עליו בצורה עמוקה, ולא למי שמשמיע אותה ברקע ומדי פעם שם לב. רק לזכור שיש גם באמצע 🙂
—
*מילה חדשה, מזל טוב
וואו.
הם ממש מעולים. איזו מוזיקה….
יש עוד להקות מהז'אנר (אם אפשר להגדיר את הז'אנר :)) שאתה ממליץ עליהן?
איזה כיף שיש אומנים כאלה. רק לקרוא את התגובות שלו לשאלות שלך עושה לי את זה. כל כך מתחבר לזה שהוא אומר שקשה לו להביע את עצמו במילים אלה דרך המוזיקה. פשוט קנאה שוררת בי כשאני מרגיש בדיוק אותו דבר רק שאני לעומתו לא הלכתי בדרך שלו. אבל אולי גם זה ישתנה בעתיד.
אני עכשיו שומע את השיר השלישי שלהם (בפעם הראשונה) ובאמת קשה להגדיר את הסגנון קצת. בשירים הראשונים באמת קפץ לי לראש פינק פלויד, וקצת גיטרה של בראין מיי (קווין). הוא בהחלט הצליח לייצור משהו חדש. ככה מוזיקאים היום צריכים לעשות. לקחת את מה שיושב להם בראש, ההשפעות שלהם, ולייצור מכל זה משהו חדש.
בוצ