חודשיים בלי פוסט
אז לא כתבתי חודשיים ותראו מה קרה: REM התפרקה, גלגלצ הורידו את "הקצה" ורד הוט צ'ילי פפרז הוציאו אלבום. בין לבין אלבומי המופת Nevermind של נירוונה, Ten של פרל ג'ם ו- Use Your Illusion של גאנז אנד רוזס חגגו 20 שנה.
הרבה מאוד דברים לדבר עליהם, אבל בעולם של היום הם רלוונטיים בערך כמו הפסל של משה קצב בבית הנשיא, אז במקום זה אני אספר לכם על שלושה אלבומים: שניים שיצאו בחודשיים האלה ושאהבתי מאוד, ואחד שייצא בחודש הבא.
ובסוף בסוף, פסקה או שתיים על "הקצה".
Kasabian – Velociraptor!
ב-16 בספטמבר הוציאו קסאביאן את אלבומם הרביעי. לפניו התייחסתי לקסאביאן בתור עוד להקת פוסט-פאנק-רוק-אלקטרוני בריטית, מין מוזיקה טובה לשים במסיבה או בין שירים אחרים בפלייליסט האינסופי של האייפון, שירים שלפעמים שומעים ולפעמים מעבירים, לפי המצברוח.
אבל האלבום הזה תפס אותי אחרת. אלבום ששמים בבית ואשכרה מאזינים לו, מההתחלה ועד הסוף, ולפעמים עוצרים את מה שעושים כדי להתענג על רגע בו. ובמילים פשוטות יותר של סוף שנה: בהחלט אחד מאלבומי השנה (ואני עוצר את עצמי מלהמשיך את המשפט).
קסאביאן ממשיכים עם הקו האלקטרוני שלהם אבל הפעם, לעניות דעתי, מכניסים בו קצת יותר עומק. נכון, הם מעולם לא היו אשפי הליריקס וכאמור קודם, המוזיקה שלהם מעולם לא הייתה משהו שמערבבים עם ליל חורף גשום, אבל האלבום הזה מצליח להפיק יותר רגש ממה ששמעתי מהם קודם בלי שהם מאבדים את הקו שמאפיין אותם מאוד.
השיר הבא מתחיל נשמע קצת גורילז וקצת… משהו אחר. השיר הטוב באלבום לדעתי, אולי דווקא כי הוא לא כל כך אלקטרוני.
לסיכום, אלבום מומלץ ביותר, אני בטוח שיופיע בהרבה רשימות סוף שנה שכאלה. ובאופן אישי, לא אתנגד אם הוא יוביל את הלהקה לכמה פסטיבלים בקיץ.
Mastodon – The Hunter
למי שלא מכיר, מסטודון היא להקה אמריקאית. אם מתעקשים להיכנס לז'אנרים, היא עושה פרוג-מטאל-אלטרנטיבי או מה שזה לא יהיה (באמת שכל החלוקה לתת-ז'אנרים הזו מתחילה להיות מגוחכת). בכל מקרה, אני לא מחובבי המטאל הגדולים. אלא שהאלבום הזה עובד קצת אחרת.
קודם כול, מסטודון בוחרים כאן בקו (קצת) יותר קל לאוזן המיינסטרימית מאשר באלבומים הקודמים שלהם. אבל, וזה אבל חשוב, הם נשארים אפלים, כועסים ובעיקר מאוד גיטריים. מישהו אמר לי שהאלבום הזה מזכיר לו את טול של פעם ואני חייב לומר שיש בזה משהו.
אם שואלים אותי, זה פשוט העניין של הגיטרות שמנסרות. כמו בשיר הנושא של האלבום. חכו חכו לסולו.
The Black Keys – El Camino
הללויה! אלבום שביעי לקלידים השחורים עומד לצאת בחודש הבא, ב-6 בדצמבר ליתר דיוק. אחרי Brothers המעולה יש לי ציפיות גבוהות להחריד מהלהקה הזו, שמשייטת מתחת לרדאר אבל היא כל מה שיכול להיות טוב בפולק רוק אמריקאי נכון ועכשווי, מלווה בלא מעט הומור עצמי ואירוני.
כחלק ממסע הקידום לאלבום הקיז פרסמו מודעות למכירת רכב (אל קמינו הוא סוג של שברולט, להדיוטות שבינינו ואני ביניהם) בעיתונים וגם ביוטיוב, ופתחו אתר למכירת הוואן. כאמור, הכול בהומור ובצחוקים וכל זה. זה לא הופך את המוזיקה שלהם לפחות רצינית ומעולה, והדוגמה המושלמת היא הסינגל הראשון ששוחרר, Lonely Boy. שיר מצוין וקליפ גאוני ומשעשע:
ועוד שתי מילים על "הקצה"
מה לא נכתב ומה לא נאמר וכמה זעם נשפך בשבוע האחרון, מאז ההודעה הרשמית על כך שגלגלצ מורידה את "הקצה" מלוח השידורים. אני בטוח שרוב קוראי הבלוג הזה גם ככה שנאו את קיומה של התחנה הצבאית, בעיניי רוצחת המוזיקה הישראלית וכל מה שטוב בעולם הזה, והביטול של "הקצה" רק הוסיף שמן למדורה.
אבל פן אחד שהייתי רוצה להתייחס אליו הוא הרלוונטיות של הרדיו. ראיתי וקראתי ושמעתי מיני קולות של אנשים שאומרים שהרדיו גם ככה לא רלוונטי, שחובבי המוזיקה משתמשים ברשת כדי לגלות מוזיקה חדשה. ירון טן-ברינק כתב ב-7 לילות של השבוע (11.11) שהוא גם ככה שמע את "הקצה" מאז ומעולם באינטרנט.
אני חולק עליו. נכון, 90 אחוז מהמוזיקה שלי אני מגלה ברשת, יש תחנות רדיו מקוונות וגם את אלו שמשדרות ברדיו אפשר לשמוע באינטרנט (ובד"כ יותר טוב). אבל יש משהו בתכנית ברדיו, יש חשיבות למגיש, לעריכה שלו, לטעם שלו. ועם כל ההבנה הרחבה שלי באינטרנט וכל האהבה שלי למוזיקה והרצון לחפש ולמצוא, הרדיו תמיד נותן לי את הערך המוסף. אם זה 88FM בחלק מהתכניות, אם זה 106FM, ואם אלה מוזיקולוגים גאונים כמו קוטנר וגם קוואמי ונדב רביד.
ומעבר לכל זה, ההורדה של הקצה מסמלת עוד כניעה למיינסטרים ולמסחור ועוד ניסיון של גלגלצ להרוג את המוזיקה. גלגלצ היא תחנה גרועה, מכעיסה ודוחה. היא תחנה שממומנת מכספי ציבור ומתנהגת כמו תחנה בבעלות פרטית שמונעת מאינטרסים מסחריים.
אולי הגיע הזמן לשים לזה סוף.
היי הבלק קייז נשמעים באמת טוב
בעניין גלגלץ הביתה
מבחינתי הם בסוף הסקאלה
הם משדרים לחיילים ותיכוניסטים
הקצה הייתה שונה בנוף של התחנה
תודה