אלבומי 2011
אז הנה, שנת 2011 מגיעה לסיומה ואיתו כל מאות אלפי סיכומי השנה: שיר השנה, אלבום השנה, להקת השנה, רקדן השנה ואכזבת השנה. יש משהו כיף בסיכומי שנה, קודם כול כי אני אוהב רשימות ושנית כי זה מעניין לראות איך אנשים שונים מתייחסים באופן שונה למוזיקה. יש שיגידו שאלבום מסוים היה מאכזב ואחרים יכתירו אותו כאלבום השנה.
מאוד נאבקתי עם כתיבת הפוסט הזה. אני לא מבקר מוזיקלי, וכמה שלא ניסיתי לכתוב בפלצנות על הפקות מהודקות, ריפים מדויקים, עליות וירידות ועוד מיני תיאורים, פשוט לא הצלחתי. בכל פעם חזרתי אל אותן מילים ואל אותם תיאורים: אלבום מדהים, אלבום נהדר, סוחף, אמיתי וכו' וכו'. ואז החלטתי להפסיק את הניסיונות האלה ולכתוב מהמקום שלי – אלה האלבומים שאני אוהב, אז אני אסביר לכם למה. אתם יכולים להסכים, אתם יכולים שלא, אני אשמח לקרוא את התגובות שלכם, אבל בסופו של יום – זו הרשימה שלי. אז לפני שנתחיל, כמה כללי יסוד:
1. הרשימה הבאה היא עשרת האלבומים שאני הכי אהבתי השנה, והדגש כאן הוא אני, כי זה הבלוג שלי וכל זה. מעבר לזה, כיוון שאני אדם אחד אין סיכוי שאני אגיע לכל האלבומים שיצאו השנה והטעם האישי שלי מכתיב את הבחירות שלי עוד לפני שאני שומע את האלבומים. רוצה לומר: יש יותר סיכוי שאני אשקיע האזנה בלהקה שאני אוהב או שקיבלתי עליה המלצות מאנשים שעליהם אני סומך מאשר משהו שאני פחות אוהב מלכתחילה. הוגן, לא?
2. כולם יהיו אלבומי רוק, מטבעו של הבלוג הזה. הפירוש ל"רוק" נתון כאן לשיקולי.
3. זו אינה רשימה מדורגת. יש לי קצת בעיה עם דירוג של אלבומים. הרבה מאוד פעמים אלבום מתאים למצב רוח או מתעלה ברגעים מסוימים בעוד אחר מתעלה עליו ברגעים אחרים. היה לי קשה מדי לדרג, בקיצור, אז כולם שווים בעיניי, אלא אם כן אני אחליט לציין אחרת בהמשך.
4. לא תמצאו כאן את: פי.ג'יי הארווי, פו פייטרז, ארקטיק מאנקיז, וילקו, טיון יארדס, רד הוט צ'ילי פפרז, הפליט פוקסז, טי.וי. און דה רדיו, מוגוויי, טווילייט סינגרז ובטח עוד מלא שאתם חשבתם עליהם. הסיבות שונות – מחלק התאכזבתי, חלק היו בסדר, חלק אהבתי אבל לא כמו את העשרה שיבואו בהמשך.
זהו, אחרי שהסכמנו על כללי היסוד, ניתן לגשת למלאכה.
עשרת האלבומים של שומר רוק לשנת 2011, מתחילים עכ…שיו.
The Black Keys – El Camino
מה זה?
האלבום השביעי של להקת הבלוז-רוק מאקרון, אוהיו, שיצא בתחילת דצמבר, ממש בסוף השנה.
למה הוא כאן?
זה אמנם לא אלבום מופת כמו Brothers משנה שעברה והוא גם לא אחיד ברמתו, אבל הבלאק קיז עדיין עושים מוזיקה מצוינת בעיניי, ובשנה שבה הווייט סטרייפס מתפרקים והסטרוקס מוציאים אלבום בינוני, הבלוז/פאנק/גראג' רוק האמריקאי מסתמך כולו על הצמד הזה. וכבר יצא לי להגיע למסקנה – כשהקיז מוציאים אלבום "סבבה" יחסית לעצמם, הוא עדיין טוב מאוד יחסית לרוב הדברים האחרים.
Radiohead – The King of Limbs
מה זה?
אלבום אולפן שמיני לאחת הלהקות הטובות והחשובות בהיסטוריה המוזיקלית, שאותו הם הוציאו בהפתעה גמורה אי שם בפברואר.
למה הוא כאן?
אני יודע שזה אחד האלבומים שעליהם יש פחות הסכמה השנה. יש שהתאכזבו, יש שאהבו, כמעט כולם מסכימים שזה לא לגמרי רדיוהד. זה נכון שאי אפשר להאשים אותי באובייקטיביות יתרה, אני מאוד אוהב את רדיוהד, אבל טענת הנגד שלי היא כזו: רדיוהד לא נשפטת אף פעם בתנאים הוגנים. תמיד ישוו אותה ללהקה שהוציאה את אוקיי קומפיוטר, וזה קצת לא הוגן. כי האלבום הזה, על אף היותו קצת יותר אלקטרוני, הוא אלבום טוב מאוד. גם קודמו, In Rainbows היה אלבום מעולה שנקטל בהתחלה. אני חושב שצריך לתת לאלבומים של רדיוהד טיפה יותר זמן. ברגע שקולות המבקרים נעלמים (בעיקר בגלל שקולדפליי הוציאו אלבום חדש וצריך לקטול אותו) נשארת רק המוזיקה של רדיוהד.
וגם כאן היא נפלאה. לא, היא לא שוברת מוסכמות ולא תשנה את פני המוזיקה. אבל היא עשויה מהחומר הנכון. תאזינו ל- Codex ותגידו לי שאני טועה, אם יש לכם אומץ.
Eddie Vedder – Ukulele Songs
מה זה?
אלבום סולו שני של סולן פרל ג'ם (הראשון היה הסאונדטרק הבאמת מופלא לסרט Into the Wild), שכותרתו מעידה על תוכנו: שירים שמנוגנים כולם על יוקולילי.
למה הוא כאן?
בדומה לרדיוהד, גם במקרה של אדי ודר יש השפעה גדולה מאוד לעובדה שזה אחד האמנים האהובים עליי. כשהאלבום יצא כתבתי עליו פוסט ובו חזרתי על מנטרה אחת: אדי ודר הוא אמן עם נשמה, והאלבום הזה מייצג בדיוק את זה. זה אלבום שכיף לשים במערכת ולשמוע ברקע, אלבום שגורם לך להרגיש קצת יותר טוב לגבי העולם.
סטיבן תומס ארלווין מהאתר AllMusic.com כתב: "ודר מעולם לא התבייש בלבו המדמם… אך זה מרענן לשמוע אלבום שבו הלב נדחף למרכז, והוא פועם בגאווה באלבום הקליל והמתוק ביותר של אדי ודר עד כה".
Ben Harper – Give Till it's Gone
מה זה?
בן הארפר, למי שלא מכיר, הוא יוצר יוצא דופן. הוא מתפרש על פני כמה ז'אנרים שונים – בלוז, Fאנק, לעתים אפילו גוספל, וגם רוק. הארפר הוא גיטריסט ענק, אחד מהטובים שמתהלכים היום על פני האדמה. ובאלבום הנ"ל, ביחד עם הלהקה שלו, Relentless 7 (וביקור של רינגו סטאר בשני שירים) הוא מתפרע יותר בכיוון הרוקיסטי.
למה הוא כאן?
אני חושב שהאלבום הזה הוא אחד האהובים עליי השנה למרות שהוא חלף מתחת לכל הרדארים בעיקר בגלל שהוא כ"כ כועס ובועט ומופרע, משהו שחיכיתי שהארפר יעשה כבר די הרבה זמן. כי בדומה לאדי ודר, חברו הטוב, הוא מהאמנים האלה, שאתה מרגיש את הנשמה שלו זולגת מתוך הלב דרך הנימים וישר אל המיתרים. כי זה אלבום מעולה.
Bon Iver – Bon Iver
מה זה?
אלבום שני לג'סטין ורנון, או בשם המיקרופון שלו "בון איבר", (מזג אוויר טוב בצרפתית עם שגיאות כתיב).
למה הוא כאן?
אחרי אלבום בכורה קטן, אינטימי ומעולה, האלבום השני גם הוא אינטימי והרמוני ומחמם לבב ועדיין קטן – אבל כבר לא כמו קודם. האלבום הזה כבר מגיע להרבה רשימות סוף שנה ואפילו ראיתי אותו נבחר לאלבום השנה לא מעט. אולי זו האווירה החורפית שמתאימה לאלבום הזה בול, אולי זה ההרגשה הזו של משהו נוסטלגי שמקבלים כשמאזינים לו, אולי כי זה פשוט, בלי מילים מפוצצות – יפה. אלבום של יופי ויופי של אלבום.
אני חושב שהעטיפה שלו יושבת עליו בול, האלבום הזה הוא כמו ציור. לעצום עיניים ולהיסחף. כנ"ל לגבי הקליפ הנפלא הבא, שצולם כולו על רקע נופי איסלנד.
Kasabian – Velociraptor!
מה זה?
אלבום רביעי ללהקת האינדי הבריטית, שעושה מין רוק-אלקטרוני-דאנסי-שכזה.
למה הוא כאן?
עד היום הייתי די אמביוולנטי לקיומה של קסביאן, אבל האלבום הרביעי של הלהקה תפס אותי והוא ללא ספק בטופ של האלבומים שלי השנה. כיפי, קצבי, רועש ועם זאת בוגר יותר ומלא יותר מהחומר שהם עשו עד עכשיו.
האלבום הזה עושה את העבודה מהשיר הראשון ועד לאחרון, לדעתי, בנוי היטב ונגמר בדיוק בזמן, ומשאיר אותך עם אנרגיות – או אולי חסר אנרגיות, אם רקדת לאורך כל 50 הדקות שלו. לי זה נשמע קצת כאילו מישהו הגביר לבלר את הקצב. טוב, ואולי הפך אותם לקצת פחות ציניים. בריט-פופ אלקטרוני ושמח.
Mastodon – The Hunter
מה זה?
האלבום החמישי של להקת המטאל לוכסן פרוג לוכסן פוסט-פרוג-מטאל-וואטאבר.
למה הוא כאן?
כי אני אוהב את היוקולילי של אדי ואת ההרמוניות של בון איבר, אבל מגיטרות באנו ואל גיטרות נשוב. ואם אלה גיטרות ודיסטורשן ומילים כועסות ולחנים אפלים ותיפוף בקצב של מכונת ירייה, זו השנה של מסטודון. תמיד הייתי סאקר של סולואי-גיטרה מלאים וארוכים ומסטודון עושים את זה כאן, ועושים את זה היטב.
Beirut – The Rip Tide
מה זה?
האלבום המלא השלישי של זאק קונדון והפרויקט/להקה שלו – ביירות.
למה הוא כאן?
כי זה האלבום לשים בשבת בצהריים ולהרקיע איתו. כי יש בו שירים נהדרים על מקומות קטנים. כי קונדון מוצא את עצמו כאן יותר מתמיד. כי זה אלבום נפלא.
Elbow – Build a Rocket Boys!
מה זה?
האלבום החמישי של אחת הלהקות הטובות שפועלות היום בבריטניה ובעולם בכלל.
למה הוא כאן?
אני לא יודע מה זה בשילוב של הקול של גאי גארווי והמילים המעולות שהוא כותב, ביחד עם הלחנים הנפלאים, אבל כל אלבום של אלבו יודע לפרוט בדיוק על מיתרי העצב, והאלבום הזה לא שונה. זה אלבום שמספר על ילדות, על נוסטלגיה, על משחקים בחוץ ועל נופים ועל פעם שכזה. נו, ומי מאיתנו לא מתחבר לזה. זה אלבום שנפתח עם קטע מונומנטלית שבעיניי הוא גם אחד משירי השנה, ומסתיים עם עיניים רטובות.
Manchester Orchestra – Simple Math
מה זה?
אלבום אולפן שלישי ללהקת האינדי רוק, שעל אף שמה, מגיעה דווקא מאטלנטה, ג'ורג'יה.
למה הוא כאן?
לא יצאו הרבה אלבומים השנה ששמרו על אחידות ברמה. כלומר, אולי כמה שכן, אבל בד"כ זה אומר שהם שמרו על רמה בינונית. מנצ'סטר אורקסטרה מגישים לנו אלבום שכל שיר בו הוא לא פחות ממצוין. הוא רוקיסטי, הוא עמוק והוא מצוין. אנדי האל, הסולן והמנהיג של הלהקה, כותב כאן על חייו עד כה, והוא כועס ועצבני והוא רוצה שנדע מזה. והכול משתלב לכדי אלבום רוק משובח בעיניי, שכמו כמה אחרים – לא צוין ביותר מדי מקומות השנה וטס בשקט מתחת לרדאר של כמעט כל בלוג שקראתי – וחבל. אני מאמין שבפרספקטיבה של זמן הוא יתגלה אפילו כאלבום עוד יותר טוב מעכשיו.
אם יש אלבום שלוקח בוודאות את תגלית השנה מבחינתי זה האלבום הזה, ואם הייתם מצמידים לי אקדח לרקה וממש ממש (אבל ממש) מכריחים אותי, אני מניח שהייתי אומר לכם שזה גם אלבום השנה שלי. ואת השיר הבא שמעתי לפחות שלוש פעמים ברצף בפעם הראשונה שאוזניי נחו עליו.
אתה טועה! 🙂 מלך הגפיים של רדיוהד הוא האלבום הכי חלש שלהם (נקודה). אבל אתה יודע כבר את דעתי.
נהניתי בכל מקרה לקרוא את הסיכום שלך. השיר של בן הארפר מתנגן כרגע ומתפיע אותי לגמרי. הכרתי אותו כאמן יותר Fאנקי פוזיטיבי, והמלנכוליה שלו שאני שומע עכשיו נשמעת דה ז'ונגלר.
חבל שאתה לא כותב באופן יותר תדיר תוך כדי השנה. ואין צורך בהתנצלויות בתחילת הפוסט. ברור שמדובר בדעתך, ומי שלא מבין, שלא יבין. זה בלוג רוק, איפה הביצים השעירות!?
אמיץ!
אני אכן יודע מה דעתך – אנחנו נסכים לא להסכים בעניין.
לגבי בן הארפר, הוורסטיליות שלו היא אחד הדברים שאני אוהב בו מאוד. הוא יכול לכתוב שיר Fאנקי פוזיטיבי, גוספל דתי ושיר רוק על אהבה נכזבת, ואת כולם הוא עושה נהדר.
אני מסכים איתך לגבי התדירות של הפוסטים שלי. מסתבר שגם בכתיבה יש נפילות מתח, אה?
לשנה יותר מוצלחת (:
אחלה סיכום שנה,
נהנתי להעביר את הצהריים מול התנור ספירלה, על השטיח בהאזנה לו.
אני חוזר לנמנם,
עומר.
אני מדמיין או שזה צלב קרס?
מערכת החינוך הישראלית…. אני מזהה בגללך צלבי קרס כמו שאני מזהה פנים….