אלבום חדש לאדי ודר: Ukulele Songs
אדי ודר (Eddie Vedder) הוא אחד המוזיקאים הגדולים בהיסטוריה. יש תמלילנים טובים ממנו, גיטריסטים מעולים יותר ואולי אפילו זמרים בעלי קול אדיר יותר (למרות שכאן הוא בהחלט בטופ 5). יש להקות מצליחות יותר מפרל ג'ם ואני יכול לחשוב על כמה שמות של להקות אחרות שהשפיעו יותר על עולם הרוק, ואת זה אני אומר כשפרל ג'ם זו הלהקה האהובה עליי.
אבל לאדי ודר יש את המרכיב הזה, הנוסף, שהופך אמן מטוב לגדול באמת. יש כאלה שיקראו לזה נשמה. אולי.
כדי להסביר את זה אפשר להסתכל על הקריירה של אדי ודר ועל זו של כריס קורנל. שניהם התחילו בנקודה דומה, סולנים של להקות הגראנג' מסיאטל אי שם בתחילת שנות התשעים. שניהם לקחו חלק בפרויקט של Temple of the Dog. לשניהם יש קול מהגדולים בהיסטורית הרוק.
אם נתעלם לרגע מהכיוונים השונים של הלהקות שלהם ונתמקד באלבומי הסולו שלהם, תבינו את הכוונה שלי: הראשון של כריס קורנל (Euphoria Morning) היה אלבום מעולה. מה שבא אחר כך היה חסר נשמה, פופי ואפילו פופוליסטי. קורנל איבד את הגדולה שלו.
לעומתו, אדי ודר הוציא את הפסקול לסרט Into the Wild ועכשיו את Ukulele Songs ואלה שני אלבומים שמלאים בעיקר במרכיב הזה.
והאלבום הזה, שירים ביוקולילי, מורכב בעיקר מזה. חמישה עשר שירים קצרים, מקוריים וחידושים, ועוד קטע של 9 שניות שבו שומעים את אדי מתבלבל ומקלל. סך הכול 32 דקות. קצר, אבל מעולה.
האלבום נפתח בביצוע של אדי לשיר של פרל ג'ם שמקבל טוויסט מעניין ביוקולילי, ומסביר לך מיד ובלי היסוס את כל הקונספט של האלבום.
יוקולילי זה כלי מוגבל, מוגבל מאוד. ארבעה מיתרים קצרים, כלי קטנצ'יק עם טווח צלילים קטן. הגדולה של אדי כאן היא ההבנה שהכלי הזה מוגבל והתמרון הקצר שהוא עושה איתו. הוא לא מנסה לעשות שום דבר גרנדיוזי או בלתי אפשרי. השירים קצרים בעיקר בגלל זה, כי אין כל כך לאן להתפתח עם כלי כזה. אבל זה הכיף, ואני חוזר על מנטרה ששיננתי בפוסטים קודמים – פשטות היא גאונות. וזה פשוט. וזה יפה.
הכלי השלישי של אדי, אחרי הנשמה והיוקולילי, הוא הקול שלו. זה תמיד היה אחד הכלים החזקים שלו, ומה שבא לידי ביטוי בעוצמות אדירות ברוק הכועס של פרל ג'ם ובעצבות ממכרת בבלדות השקטות יותר, מתערבל כאן לכדי קול חם, רגוע, רך. והכול מוריד הילוך, והעולם מלנכולי ויפה יותר.
אז עכשיו כשאני חושב על זה, אני לוקח בחזרה את מה שכתבתי קודם. לאדי כמעט ואין מתחרים כשזה מגיע לעניין הקול. אפילו 20 שנה של הופעות, הקלטות, צעקות והשד יודע מה עוד, הוא מצליח לשמור על הקול שלו צלול, עמוק ומעולה. כמו כאן למשל.
אז, כן. אם זה לא היה ברור עד כה, Ukulele Songs הוא אלבום מעולה. לא כזה שבא לשנות את ההיסטוריה, לשבור את המצעדים ולגרום לך לרצות לצאת לרחובות ולצרוח. אין שם להיטים או חידושים או מתיחת הגבולות.
יש שם אדי ודר אחד, יוקולילי אחד והמון, המון נשמה.
No matter what what you say man – this is definitely Eddie Vedder's worst moment.
With some tiny,magical moments, this album surprisingly lacks of inspiration, And is unbelievably monotone.
כמו שאתה בטח מנחש, אני לא ממש מסכים איתך.
לגבי המונוטוניות – כמו שכתבתי, מדובר ביוקולילי, כלי חסר מעוף בעצמו. אני חושב שאדי מצליח להגיע לגבולות של הכלי בלי לנסות לדחוף אותם. הוא מבין שאין יותר מדי לאן ללכת עם זה ונשאר בתוך הגבול הזה. בגלל זה כל שיר הוא שתי דקות.
אני חושב שאדי מוכיח כאן כמה הוא ורסטילי. הקול שלו מוביל את האלבום יותר מהיוקולילי.
ברור שזה לא אלבום פרל ג'מי. אבל זה בטח לא הרגע הכי גרוע של אדי.
לפחות לדעתי.
אני מסכימה איתך שמדובר כאן בגדולה שבצמצום. אדי מפיק מהמינימליזם הזה יצירה יפהפיה,אמיצה,לא מובנת מאליה ובהפוך על הפוך – מרחיבת אופקים.
יש זמרים טובים וחשובים בהסטוריית הרוקנרול,זה נכון, אבל לוודר שומעים את הנשמה,ואין עוד אחת כזאת,לטעמי.